החיות האלוקית העולמית.- המושג השני בקבלת הרב קוק.
בהקדמת הרב הנזיר לאורות הקודש הוא מציין את החיות האלוקית האלוקית כמושג השני בקבלת הרב קוק, והוא מציגו כמשתלשל בהמשך הגיוני ואונטולוגי ישותי מהמושג הקודם לו "הקודש".
נפתח בתפיסת האלוקות של הרב וממנה נמשיך לענין "החיות".
מונתיאיזם ופנטאיזם:
את תפיסתו בנוגע ליחס לאלוקות מבטא הרב קוק באופן בהיר:
"טבע הדבר הוא, שבהשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות האלוהית הבאה מהדעה המונותאיסטית, שהיא ההשקפה היותר מפורסמת גם מצד האמונה, היא מסבבת לפעמים עצב וחלישות נפש, מפני הרפיון הבא ברוח האדם בציורו, שהוא בתור נמצא מסובב מוגבל וחלש רחוק הוא מההשלמה האלהית, המאירה באור תפארת גבורתה...
פחות מההשקפה הזאת מייגעת את האדם ההשקפה המונותאיסטית, הנוטה לההסברה הפנטיאיסטית, כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים רבים ממנה בהחלק התבוני של החסידות החדשה, שאין שם דבר מבלעדי האלהות"[1]
כאן מבדיל הרב בין שתי תפיסות של האלוקות:התפיסה המונתיאסטית והתפיסה הפנתאיסטית.
התפיסה המונתיאיסטית :
רואה את האלוקים כעומד "מחוץ" לעולם.הוא אינו מזוהה עם הטבע,ולכן גישתו לעולם היא גישה "מצווה".לא מתמזגים עם הארתו של הבורא אלא עושים את רצונו.
תפיסה זו משקפת מבחינה קיומית את הדתיות הנפוצה.האלוקים של ה"דתי" הממוצע אינו נובע מקרבו אלא הוא מצווה אותו לגבור על הטבע האישי.
הבעיה בתפיסה זו היא שהיא מרחיקה את האלוקים מהבריאה,והאדם "בציורו" כלומר בדימוי האמונה שלו יראה את עצמו כ"מוגבל ,וחלש... רחוק הוא.." מהאלוקים הגדול והשלם.
התפיסה הפנתאיסטית:
רואה את האלוקים כחלק מהבריאה.הוא "בתוך" הדברים זוהי תפיסה אימננטית של האלוקות..
שפינוזה הוא נציגה המפורסם של תפיסה זו,אך יש לה גרסאות עתיקות ואליליות בעולם הפגאני וגרסאות מודרניות בתרבות המזרח אצל הוגי ה"עידן החדש".תפיסה זו רואה את העולם כאחדות אחת והיא עצמה האלוקות.
אדם התופס את האלוקות כחלק מהעולם יחוש יותר קירבה לאלוקים אך יתקשה להיכנע למצווה או ל"צו הקטגורי" הבא מחוץ לו.
הרב קוק מצדד בתפיסה הפנתאיסטית אך בשל סכנת האלילות שבזיהוי האלוקים עם הטבע הוא טוען שעליה לעבור זיכוך מסיגים.
חסידות הבעש"ט הדגישה את העקרון ש"מלוא כל הארץ כבודו".תחושת הנוכחות והקרבה של האלוקות לחיי האדם מועצמת באופן בולט בתפיסת החסידות המדגישה את חשיבות הדבקות.
בחסידות הדבקות היא עיקר החיים הדתיים.נראה שהרב קוק בוחר בדרך החסידות האימננטית בשל קירבת האלוהים שהיא מעניקה ולכן הוא מצדד ב"הסברה הפנטאסטית", אך הוא דורש להשתמש בתבונה המנקה את הדמיון כדי להעמיק את התפיסה הזו שיש בה חשש של פשטנות מחד ועבודה זרה מאידך. סובב וממלא:
לשני התפיסות הללו ביאור על פי תורת הסוד.
האלוקות שמחוץ לעולם "המונתאיסטית" נקראת "סובב כל עלמין".,וגילוי האלוקות שבתוך העולם או כנ"ל האלוקות האימננטית נקרא "ממלא כל עלמין".
הבורא הוא מעל העולם אך התפשטות אורו מתגלה בעולם כנשמת העולם ותוכנו הפנימי.
קישרו המיוחד של הרב להגות החבדי"ת ברור.בקטע הנ"ל הוא מדגיש שהוא מזדהה עם "החלק התבוני של החסידות החדשה" קרי - חב"ד.[2]
מושגי הסובב והממלא מתבססים על הזוהר ומורחבים בתורת חב"ד:
"וזהו שכתוב בתקונים תיקון נ"ז דלית אתר פנוי מיניה לא בעילאין ולא בתתאין, ובר"מ פ' פנחס איהו תפיס בכולא ולית מאן דתפיס ביה כו' איהו סובב כל עלמין כו' ולית מאן דנפיק מרשותיה לבר איהו ממלא כל עלמין כו' איהו מקשר ומיחד זינא לזיניה עילא ותתא ולית קורבא בד' יסודין אלא בקב"ה כד איהו בינייהו עכ"ל. ור"ל לית מאן דתפיס ביה שאין מי שיתפוס בהשגת שכלו מכל שכלים העליונים במהותו ועצמותו של הקב"ה כמ"ש בתקונים סתימא דכל סתימין ולית מחשבה תפיסא בך כלל וגם בתחתונים אף על גב דאיהו ממלא כל עלמין, אינו כנשמת האדם תוך גופו שהיא נתפסת תוך הגוף עד שמתפעלת ומקבלת שינויים משינויי הגוף וצערו מהכאות או קרירות או חמימות האש וכיוצא, משא"כ בהקב"ה שאינו מקבל שום שינוי משינויי עולם הזה, מקיץ לחורף ומיום ללילה כדכתיב גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר, לפי שאינו נתפס כלל תוך העולמות אף על גב דממלא לון, וזהו גם כן ענין סובב כל עלמין, פירוש דרך משל כשאדם מתבונן באיזה דבר חכמה בשכלו או דבר גשמי במחשבתו אזי שכלו ומחשבתו מקיפים על הדבר ההוא המצויר במחשבתו או בשכלו, אך אין מקיפים על הדבר ההוא ממש בפועל ממש. אבל הקב"ה דכתיב ביה כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו', מחשבתו וידיעתו שיודע כל הנבראים מקפת כל נברא ונברא בפועל ממש, שהרי היא היא חיותו והתהוותו מאין ליש בפועל ממש. וממלא כל עלמין היא בחינת החיות המתלבשת תוך עצם הנברא שהיא מצומצמת בתוכו בצמצום רב כפי ערך מהות הנברא שהוא בעל גבול ותכלית בכמותו ואיכותו דהיינו מעלתו וחשיבותו" . [3]
כלומר: הסובב הוא ידיעת הבורא המקפת את כל הנבראים והממלא הוא "החיות שמתלבשת "תוך העצם".הסובב רק מתלבש ומצטמצם באופן חיצוני וחלקי בתוך הנבראים אך הוא לכשעצמו אינו מוגבל בהגבלתה של המציאות .
מושגי הממלא והסובב קיבלו פיתוח מיוחד בכתבי חב"ד אך גם ב"נפש החיים" המתנגדי טרח המחבר לבאר מוגשים אלה:
"כי מבואר בכ"מ בזוהר. שאדון יחיד א"ס ב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. והיינו שמצדו ית' נקרא בבחי' ממלא כל עלמין. ומצדנו כפי אשר נצטוינו בתוה"ק בענין הנהגותינו בתורה ומצות. וכפי השגתנו בחוש. נקרא ית"ש בבחי' סובב כל עלמין. שבחי' ממלא כל עלמין הוא כבוד אלהים הסתר דבר מצדנו ".[4]
זו כמובן תפיסה אחרת מתפיסת חב"ד ואכמ"ל.
אין חידוש במונחים אלה (סובב ומקיף)והם מהמונחים הקלסיים של כתבי האר"י הקדוש כמובן שכל שיטה מבארתם בצורה אחרת..לעניות דעתי חידושו של הרב כאן הוא חידוש באופן ההסברה.זו הסברה המתאימה לחשיבה הפילוסופית המודרנית .הוא לוקח מושג קבלי ונותן לו פנים עכשוויות.פנים אלו מקרבות את המושג לתודעתינו.כאן המושג "סובב" אינו רק תפיסה של האלוקות אלא גם זרם השקפתי תודעתי בתוך המציאות ההסטורית - קרי מונתיאיזם.מציאת ההיבט של ה"סובב" בתוך ההסטוריה והעולם ב"ממלא" היא גילוי האלוקות בעש"ן ( עולם שנה נפש- מקום זמן אדם ). יש כאן גם הדרכה כיצד לנוע בין מכלול הדיעות שבדור ללא מכשול או בלבול.
מימד נוסף שמופיע כאן הוא הבדיקה של רעיון תיאולוגי בזוית קיומית.הרב טוען שהמונתיאיזם יוצר חווית ריחוק כלפי האלוקות ומחליש את מעמדו של האדם נוכח פני קיומו האישי ונוכח פני השם.
מכאן שהוא בוחר לפעמים בהשקפה מסויימת בשל התאמתה להעצמת הקיום האנושי, וזאת בנוסף ובנפרד מנכונותה או אי נכונותה בהיבט הרוחני או האמוני.
הקודש והחיות האלוקית.
לפי הבנתי אצל הרב קוק ההבדל שבין סובב לממלא הוא ההבדל שבין הקודש לחיות האלוקית ובמונחי המקובלים- בין תשעת הספירות העליונות של עולם האצילות (ט"ס) לבין ספירת המלכות המשפיעה כלפי העולמות שתחתיה,עולמות בריאה יצירה ועשיה( בי"ע).
החיות האלוקית כנשמת העולם.
בהקדמת הנזיר הובא:
"החיות העולמית בתור נשמת העולם כוללת תכונת החיים האורגניים .."
החיות היא נשמת העולם כלומר ההארה האימננטית והיא עומדת כניגוד להארה הטרנסצידנטית הנעלמת והעצמית שרק ביטויה כלפי חוץ (התפשטות) מתגלה בתוך העולם.
כך מנסח הנזיר:
"הקודש הכללי מתפשט בעולם כולו..מה שמיוסד בחיות העולמית,והאחדות הכוללת".
כלומר: הקודש הוא עצמי ,הוא מכונס בנקודתו הפנימית ואינו מתפשט כלפי חוץ.[5]הוא כביכול מחוץ לעולם.הדבר דומה להבנת המורה שאינה מוענקת לתלמיד אך היא נוכחת כנקודה עצמית נעלמת בתוך הדיבור וההסבר לתלמיד.ההארה שבתוך העולם היא התפשטות כלפי חוץ של ההארה שמחוץ לו.
הרב קוק מכנה את הממלא בכינוי המבהיר: "הרוח העליון המלא עולם",[6]וגם בכנוי "הקדושה".
"הקודש המתגלה בקדושה".[7]
החיות האלוהית העולמית:
לאחר ששרטטנו את הקוים הראשיים להבנת סדרת הקטעים "החיות האלוהית העולמית" נעבור לניתוח פרטני יותר של הקטעים בעצמם.
במקורות שציין הנזיר לקטע זה ( החיות האלוהית העולמית ) הוא הפנה את הלומד לאידרא[8].
קטע האידרא מובא בגוף הספר ככותרת לסדרת הקטעים "החיות העולמית".
האידרא רבה נמצאית בזוהר לפרשת נשא[9] , והאידרא זוטא בזוהר לפרשת האזינו[10].והכותרת מביאה משני אלו.
הקדמת הנזיר שוזרת שורות משני המקורות ברצף אחד כנראה משום שהם משלימים זה את זה.נצטט את הכותרת ונבארה במידת האפשר:
"כי טל אורות טלך[11].
נטיף טלא כל יומא לאתר דאיתקרי שמים,וביה זמינין מיתיא לאחייא לזימנא דאתי[12],ומההוא טלא מתקיימין קדישי עליונין" [13](תרגום : נוטף טל כל יום למקום שנקרא שמים ,ובו עתידים המתים להתעורר בעתיד, ומההוא טל ניזונים גם הקדושים העליונים)
ובהמשך הכותרת:
"רוחא נפיק ממוחא סתימאה[14] ואקרי רוחא דחיי"[15] ( תרגום : רוח יוצאת מהמוח הסתום ונקרא רוח החיים).
הטל הוא סמל לשפע היוצא ממידת הרחמים שנקראת אריך אנפין אל מידת הדין שנקראת זעיר אנפין.(כינויו - שמים) טל זה הוא טל של תחיית המתים כי הוא מעל לצמצומים כלומר מעל להבדלה שבין טוב ורע.הוא יוצא מ"מוחא סתימאה" שהוא אחד מ"תלת ראשין" של אריך אנפין,ויורד לראש של זעיר אנפין("ראשי נמלא טל" ראשו של ז"א ) ומזין אחר כך את המלאכים והנשמות שנמצאים בבי"ע כלומר "מתחת" לאצילות.
קטעי זוהר אלו מתארים את השפע של פרצוף אריך אנפין שממנו נוטף או מושפע מיתוק לפרצופי זעיר אנפין ומלכות (נוקבא).שפע זה נובע מהאלוקות שמתגלה באצילות ואורה רב מכדי שתוכל להכנס בבריאה יצירה ועשיה.
זהו האור המקיף שנכנס באופן חלקי אל הממלא כלומר אל הבריאה.אור זה מחיה את הנשמות בעולם הבריאה ואת המלאכים בעולם היצירה והם "הקדישי עליונין" הנזכרים באידרא שניזונים מהטל.עתה נוכל להבין את דברי הרב בראשית הקטע "החיות האלוקית העולמית"[16] :
"זיו אור אלוקים הממלא את העולמים כולם[17] מחיה ומרווה אותם מדשן נועם עליון של מקור החיים[18],הרי הוא נותן חיל בנשמות במלאכים ובכל יצור,לחוש את פנימיות תחושת החיים".
כאן אנו פוגשים את חידושו של הרב קוק.הוא מבאר מושגי קבלה בעיקר בזיקתם לחוויה של הלומד..המתוארת בביטוי - "פנימיות תחושת החיים".ביטוי זה הינו הבנה אישית הכרתית וחוייתית כאחד של הרב בביאור מושג קבלי .כלומר לפעמים הרב מתרגם את הקבלה לשפה שירית עכשווית ולפעמים מוסיף הבנה אישית המעבירה את מושגי תורת הסוד דרך ההבנה האישית של ההוגה.[19]כאן אנו מוצאים את שני ההיבטים הללו כרוכים יחדיו.
"ונטפי עדנים הולכים ומטפטפים ומשפרים את החיים כולם"[20]
זהו תרגום מקורי להארה של א"א. המימד המעודן והמענג של השלמות שבא"א משפר את החיים.כלומר האדם יודע שקיומו המפוצל בין טוב לרע ( המקביל לז"א)מקבל שפע והשפעה מאחדת מהפנימיות השלמה שבקרבו (מקביל לאריך אנפין)זהו אור של גן עדן..כלומר מימד מאושר המשפיע על שיפור החיים ועל הנסיון להתאימם ל"פנימיות תחושת החיים" .
להארה תנועה דינמית של "רצוא ושוב" כלומר גילוי והסתרה הזיו מחיה את העולמים ,ומעניק שלוה ושביעות רצון לברואים ,אך כיון שמקורו באור המקיף והוא מצטמצם בירידתו את הבריאה עליו לשוב למקורו "ממעל כל ערך עולם ויצור" כלומר אל האצילות ועולמות האין סוף.
הסתלקות האור יוצרת חסרון בבריאה והיא כולה "לאה וצמאה...להתגלות אור אלוהי עולם" .צמאון זה מחזיר את ההארה להאיר בעולם וכך חוזר חלילה.
תנועה זו מתוארת יפה בקל"ח פתחי חכמה:[21]
"שום אור אינו משלים עניינו אלא כשיוצא ועוד חוזר למקורו.והיינו כי יורד עד למטה בכוח,ואחר כך מידי עלותו מניח למטה מדרגה מה שמניח והוא מתעלה.ואז המדרגה נשארת בבניינה וכן כולם."
גם בספר היצירה מתוארת תנועת הרצוא והשוב:
עשר ספירות בלי מה צפייתן כמראה הבזק ותכליתן אין להם קץ ודברו בהן ברצוא ושוב ולמאמרו כסופה ירדופו ולפני כסאו הם משתחוים: [22]
השפע העליון:
קטע זה מתאר את הארת ספירות החכמה והבינה במלכות ואת השפעת הארה זו בעולמים כולם.
"שפעת המחשבות כשהולכות מלמעלה ממקור עליון" ?
מחשבות האדם מקבלות מחו"ב שהן המוחין.
"היא גורמת את המהלך להופיע המון דיבורים והנהגות... "
זו הארת חו"ב על הדיבור שהוא המלכות.
"זוהי הצורה היותר ברוכה מעין דוגמא של מעלה. "
מחשבות האדם יונקות מחו"ב ודיבורו יונק ממלכות דאצילות וזוהי דוגמא ומבנה אנושי המחקה את העליונים באצילות.
"רוח העולם ברוח עליון מתאחד"
המלכות מתחברת לחו"ב.
"הנשמות של כל בריות ושל כל עולמים מתמלאות נחת עמים מתברכים וחכמים וסופרים מתעטרים במחשבות שלום וברכה."
המלכות מאירה בב"יע לכל היצורים הרוחניים והגשמיים.
"יסוד החוכמה והתבונה הרת עולמים וארחות המוסר הכל יונק ומתברך "
יסוד אבא נכנס ביסוד אמא ויש זיווג של חכמה ובינה.אור זה מאיר למוסר ומשפיע עליו.המוסר מקורו בזעיר אנפין ואחריו השפע יורד למלכות ולבי"ע.
בקטע זה הרב רק מתרגם את מינוחי הקבלה לשפת הדור ואינו מחדש דבר .
הרב הנזיר בהערותיו לקטע זה[23] מפנה אותנו לספר העיקרים.שם מקשר ר' יוסף אלבו את השבת לספירת המלכות וטוען שהיא מקבלת מהתורה כלומר מחכמה .החכמה היא בת הזוג של השבת,ולכן יש לעסוק בתורה בשבת.
"ויאמרו שהשכל האחרון שהוא השכל העשירי, והוא השכל הפועל, והוא הספירה העשירית - שיקראוה שבת, נתרעמה לפני השם יתברך למה שבת בה ההשתלשלות ולא היה לה בן זוג, כלומר: נמצא אחר, שיהיה שכל עומד בעצמו, וכמו שהוא בשאר השכלים, שיהיה מושפע ממנה, עד שנשארה היא כנקבה מושפעת ולא משפעת".
החוסר של המלכות הנקבית באור, נפתר על ידי חיבורה לחכמת התורה שהיא שכל נבדל עומד בעצמו:
"ואמרו שהשיב השם יתברך: בתי, כנסת ישראל תהא בן זוגך. כלומר, שהשכל הנקנה באמצעות התורה יהיה שכל נבדל, עומד בעצמו, קיים, וימשול על כל הדברים החומריים. כמו שהיו הנביאים והחסידים מחדשים באמצעות השכל הנקנה על יד התורה אותות ומופתים, וכאילו הוא שכל נבדל עלול מן השכל הפועל או מן הספירה הנקראת שבת".
נראה שקישור זה מאשר ומגבה את פירושינו לקטע זה.
הקו והרשימו כסובב וממלא.
עד עתה דיברנו על החיות בתור מלכות דאצילות ובתור נשמת העולם.
אך בתפיסה הקבלית זהו דיבור יחסי כלומר "בערכין".ניתן לדבר במקביל על אותו נושא בזוית עמוקה יותר והיא מערכת היחסים שבין לקו לרשימו.הקבלה בנויה על הקבלות בין מימדים שונים.מבנים רוחניים דומים מופיעים ברמות שונות.
שלושת מושגי יסוד הראשונים של קבלת האר"י קשורים גם הם לסובב ולממלא, ובעקבות כך הם גם מופיעים כחלק מדיונו של הרב קוק על החיות האלוקית..
בראשית הבריאה אור אין סוף היה ממלא את כל חלל המציאות ואז הבורא צמצם עצמו והשאיר חלל פנוי מאורו.בחלל זה יש אור קטן בהרבה מהאור המקורי והוא נקרא בלשון הרמח"ל - הרשימו.הרשימו הוא במדרגת מלכות ביחס לאור שהיה מאיר בעבר במקום הרשימו לפני הצמצום.אור הוא רק זיכרון עבר ששורשו באור שהיה ממלא את החלל והסתלק.היות ועוצמת האור לפני הצמצום היתה בלתי ניתנת להכלה , עתה לאחר שהתגלה הרשימו נכנס האור באופן מצומצם יותר .הארתו חוזרת ומופיעה אך הפעם באופן מדוד יותר כלומר בהתאמה ליכולת הקיבול של הרשימו.הקו נכנס וממלא את הרשימו ויחד הם מהווים את המציאות כולה.הקו הוא נשמת " אדם קדמון",והרשימו הוא גופו.[24]
עתה הרשימו הוא הממלא, והקו הוא הסובב..עקרונות הסובב והממלא חלים גם באצילות כפי שהסברנו מקודם אך הם מקבילים בשורשי הבריאה- הקו והרשימו.
דיונו של הרב קוק על החיות העולמית כולל גם אלמנטים מעולם זה.
זו הסיבה שבמקורות של הרב הנזיר ל"חיות העולמית" הוא מפנה אותנו להתחלת הספר עץ חיים לאר"י ז"ל.שם עוסקים הקטעים בקו הממלא את הרשימו.
גם בהערות הרב צבי יהודה זצ"ל[25] הביא כהפניה למקורות המושג: "זיו אור אלוקים" את דברי הרמח"ל בקל"ח[26].שם מזהה הרמח"ל את הזיו עם הרשימו הקרוי לפעמים "החלל הפנוי".אור זה הוא רישום או זיכרון מאור הא"ס שמילא את החלל והסתלק בשעת הצמצום.הזיו הוא במדרגת מלכות לעומת תשעת הספירות של אור א"ס שהסתלק[27].יוצא שזיו הוא חלק מ"עצם".אור העצמות אינו נראה בשל אין סופיותו ולכן רק הצמצום חושף את היכולת של האור להיראות.כשמדברים ברמת הא"ק כלומר ברמת הקו והרשימו אז הממלא הוא הרשימו וכל האור שיש במציאות כלומר ברשימו שהוא הכלי של כל הבריאה[28] הוא "פנימיות תחושת החיים" כדברי הרב קוק.
שפע החיים.
בקטע- "שפע החיים" כותב הרב קוק:
"בתוך הדעה והאמונה הציור והרגש אשר לאדם משתפכים הנחלים האדירים של החיים הרוחניים של ההויה ההולכת ושופעת עד שהיא באה בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה....שופעים הם שפעים עליונים ממעל ושפעים תחתונים מתחת...
האור מאיר באופן דיאלקטי.באור ישר מלמעלה למטה כלומר מהאין סוף לסוף ומהבלתי גבולי לגבולי ואז הרשימו (שנקרא גם מלכות,אור חוזר,נוקבא..וכו')
מאיר באור חוזר כלפי מעלה ממלכות ועד לכתר.
ובקל"ח פתחי חכמה כתב הרמח"ל [29] :
" יש בספירות אור ישר ואור חוזר משני מינים.
א'-שאחר שירדו המדרגות מכתר עד מלכות חוזר מלכות ונעשה כתר,וכן בדרך זה עד שכתר נעשה מלכות.וזה מראה שליטת (נ"א שלמות) האין סוף ברוך הוא שממנו יוצא הכול,והוא סוף הכול והיינו 'אני ראשון ואני אחרון' .."
מוסיף הרמח"ל בביאורו:
והנה המראה הזאת נראה כמראה הבזק ממש שיוצא הלהב ונראה בתחילה יוצא מצד אחד והולך אל צד אחר ומיד נראה מתהפך מן הצד השני לראשון כך כל עשר ספירות בכל מקום שהם כשנראים נראים כך."
תיאור של הרב קוק את התנועה הכפולה הינו המשך לכללי הרמח"ל בקל"ח.
כאן תנועת הרצוא ושוב שבין הסובב לממלא אינה רק בין מלכות דאצילות לט' הספירות שמעליה
אלא היא בין הקו לרשימו כלומר בין ההארה חסרת הגבול לכלי שמכיל אותה- הגבול.
הרשימו הוא המרחב שבו יש "מקום" לנבראים ובינו לקו מתרחשת התנועה הכפולה הנ"ל[30].
ההתאמה לשפע אין סוף:
תנועת ההתקרבות וההתרחקות של המציאות מול האין סוף יוצרת גלים רוחניים.זהו תיאור יפה ומקורי של הרב לתנועת הרצוא ושוב שדובר בה לעיל .
"מקור הגלים הרוחנים,בנפש היחידית ובעולם הם באים מפני ההתאמצות הפנימית שהכל מתאמץ להתאים אל שפעת אור אין סוף.."
האור מבריק ברגע אחד ואז הבריאה חשה שביעה ונחת אך מיד עם העלמותו ושיבתו למקורו היא מבינה ש:
"ההתאמה הרצויה היא נראית בלתי אפשרית".
התוצאה היא "דכדוך נפש..." ו "הכרה עמוקה בהאפסיות של הכל".
הכל ב:
"רצוא ושוב כמראה הבזק". [31]
ההקשבה העליונה:
השכינה - מלכות דאצילות היא נשמת העולם.האדם מושפע מהתנועתיות של הסובב את תוך הממלא.אורות עולים ויורדים ללא הרף והאדם נע בתוך הגלים הללו של הארות האלוקות.
"הגלים העליונים פועלים על נשמתינו בלא הרף".
אין האדם יודע בדיוק מהו תוכנן של התנועות הללו:
"אין בידינו לא לפרט וקל וחומר לסכם ולא להקציב את העניינים שההמולה העליונה עסוקה בהם ", ולכן אנו חייבים להסתפק ב" הקשבה כללית".
" הננו מקשיבים הקשבה כללית.קול דברים אנו שומעים".
כלומר הרב מחנך את המתלמד בעבודה פנימית להיות מודע לתנועתיות הגלית של העליונים ולזהות את המודעות להם כ"הקשבה כללית".[32].
תנועות הרוח שלנו מצבי העליה והירידה השמחה והצער ,הבהירות והעמימות וכו' הן מושפעות מהגלים הרוחניים:
"תנועות הרוח הפנימיות שלנו הרי הן תוצאות מאותן ההמיות שהכינור הנשמתי שלנו הומה,מתוך הקשבותיו שהוא מקשיב את קול האצילות העליונה"[33].
כלומר,במסגרת החלוקה של האישיות לנרן" ח"י.הרוח המקבילה לעולם היצירה,מושפעת מהנשמה המקבילה לעולם הבריאה,ושם היא שומעת הדי ם מההתרחשויות שבאצילות (בדרגת חיה)..
תפקידנו הוא לא להשאיר את הקשב הרמה כללית אלא לנסות לבררו ע"י השגה והבנה רוחנית כדי ש:
"נוכל להציגם לפנינו ולפני זולתנו בצורה המביאה לידי מעשה".
הקשב מתחדד והולך ומביא ידי דיבור.
כאשר הלומד התפתח והגיע ליכולת לדבר על הנקשב אז :
"המושגים העליונים מתלבשים בהגיונות קצובים ובאותיות דיבוריות"
כלומר הם מקבלים צורה חיצונית הניתנת להעברה לזולת.
כדי לקבל מאורם של המושגים הנ"ל ודיבוריהם יש צורך לגשת אליהם בצורה מיוחדת.
לא כאל הגיונות ארציים רגילים אלא כאל
"נשמה תוכית לבושה בגוף חי ופועל ..נושא קדוש שיש בו כוח אלוהי להחיות וליצור יצירות ועולמים "[34].
כלומר יש לתפוס את הסוד כמציאות חיה ולא רק כנושא עיוני.
חיי האותיות:
בדרך כלל אנו תופסים את האותיות כהסכמיות כלומר כמערכת סימנים הבאה לבטא תכנים.האות היא סימן פיזי המייצג עבורנו תוכן רוחני. בתפיסה כזו טוען הרב יש הפרדת מוטעית בין חומר לרוח:
" מי שהוא מסתכל רק על הערך התמונתי[35] שבהנוסח המורכב בעיניו מחומר רוח שכל אחד עומד בפני עצמו"[36]
המאמין הרגיל שמבין באופן הנ"ל את התורה אינו יכול לחוש ב"נשמה התוכית" של האות והמילה:
"ברצותו לקשר את עצמיותו בהרוח המחיה את התוכן,לא ישפיע הרוח עליו שפעת חיים".
לתפיסת הרב קוק בעקבות הקבלה,האותיות הן מציאות פסיכופיזית גוף ונשמה:
"אנו רואים בהם את הנשמה התוכית לבושה בגוף חי ופועל".
נשמת האות אינה מופרדת מגופה.הסתכלות כזו על האותיות נותנת משמעות רוחנית למגע עם האותיות.ההגיון והדיבור על תכני התורה אינו רק שכל רגיל או "הגיון קצוב" אלא מערכת רוחנית שהדבק בה דבק בנפש ,רוח ונשמת העולם.
האותיות הן יצירה אלוקית וכוח אלוקי המחובר לעליונים,שיש בו:
"כוח אלוהי להחיות וליצור יצירות ועולמים".
הנזיר בהערותיו לקטע זה[37] מציין שזוהי תפיסה קבלית הממשיכה את ספר היצירה שבו נאמר:
וצר בהם כל היצור" כלומר האותיות הן כלי הבריאה וההוצאה לפועל של המציאות ויש בהם כוח לברוא ליצור ולהעניק חיים.הדיבור בורא את הבריאה ומשפיע עליה.הערה זו מתאימה גם לנאמר בקל"ח שהאותיות הן מופיעות כאשר יש צורך להוציא דברים מהכוח אל הפועל.הם חיצוניות ולכן נקראות "בר" או "בריאה" כלומר חוץ והחצנה,וכנ"ל...הוצאה לפועל.
אותיות רוחניות.
אחת ההקבלות המרכזיות בין המבנים השונים של הקבלה היא ההקבלה שבין אבי"ע לאותיות.
על פי האר"י המבנה הוא: טעמי התורה- כנגד חכמה, נקודות ?בינה, תגין- ז"א ,אותיות- מלכות.
ספירת המלכות מקבילה ל"דיבור" והיא מוציאה מכוח אל הפועל כמו המלך שמחצין את צורכי העם ומיישמם.
הרב הנזיר מפנה אותנו במקורותיו לתפיסת האותיות[38] של הרב קוק (בסדרת הקטעים: "חיי האותיות","אותיות רוחניות",ו"המעין המילולי" ) לקל"ח פתחי חכמה שם כותב הרמח"ל בעניין האותיות:
"כל האורות העליונים עד שיגיעו להעשות מהם פעולה במעשה צריכים לבוא לסוד האותיות.והם מציאות סדר אחד העומד להוציא דברים לפועל והוא סוד ' בדבר ה' שמים נעשו'.כי אין מציאות לדיבור אלא באותיות".[39]
כאשר מדובר בדרשה קבלית על "אותיות" אנו יודעים שהדרשה עוסקת בגילוי בפועל של הארה..
הנהגת עתיד שאינה בפועל בזמננו נאמר ש"לא נתגלה בזה שום אות,וכשיבוא להנהגה שיש ממנה קצת עכשיו אפילו הוא בהסתר גדול ורק לפרקים נאמר שמתגלה בזה אות או שם"[40].
כב' האותיות הן כב' וריאציות של פעולות שונות.ישנם 462 צירופים (רלא' שערים פנים ואחור) לאותיות.כל צירוף אותיות מסמל פעולה מסויימת.כלומר א-א,ב-א, ג-א הם שלוש פעולות שונות.
כמקובל אצל תלמידי האר"י האותיות הן כלים של כוח החיים:
"כוח החיים מלא הוא אותיות רוחניות".
האותיות הן הכלים של אורות האצילות והן מכילות בתוכן את כוחות חיים שמעליהן:
"המון חיים עליונים מלאי זיו ותפארת כלוא בהן ואצור בקרבן",
אך גם משמשות כנתיב וקישור לאורות שאינם יכולים להצטמצם בתוכן:
"ויותר מזה לאין קץ קשור בהן למעלה מעלה".
החלק בתורה ובחיים שמיועד לכל אדם.התוכן שנמצא בעולם האלוקות הוא כללי ואינו מושג לאדם בבהירות אך חלק מתוכנו מושג לנשמת האדם בבהירות ואלו הן הנטיות הפנימיות שקובעות את מהלך החיים של כל פרט.האותיות הן חלק מ"כוח החיים" שנמצא במציאות האישית של האדם ובעולם.
בכותרת לסדרת הקטעים "היות העולמית" כתב העורך:
"החיות האלוהית העולמית,הוא שפע עליון,הנקשב כגילוי אותיות רוחניות בנשמת האדם הדבק בחי העולמים".
כלומר מתוך כלל "ההקשבה הכללית" שבה האדם שומע שיש תכונה ותנועה רוחנית בעולם העליון "הד האצילות", רק תנועות מסויימות מושגות לאדם באופן מבורר .האופן המבורר יותר הוא נקרא "גילוי אותיות רוחניות בנשמת האדם".
ההקשבה פותחת בהקשבה כללית ומסיימת בגילוי ברור יותר.
עולם האצילות כולל את כל הספירות.הספירות הנוגעות לאופיו העצמי של האדם שולחות קוים קטנים אל נשמת הפרט:
"כוח החיים מלא הוא אותיות רוחניות שהן מתנוצצות בו מעולם המלא זיו עליון,שמוצאים קוים קטנים את מרכזם בהוייתו של אדם"[41].
הלימוד מגלה לאדם את אותיותיו הגנוזות בנשמתו:
"כל מה שלומד האדם יותר הרי מתגלה אצלו חלק מהאותיות העצמיות שלו".
ישנה חשיבות גם למחשבות המעורפלות והכלליות כי הן נותנות עומק וחיים למחשבות היותר ברורות.
על כך הרחיב הרב קוק בכמה הקשרים.לדוגמא נזכיר את הקטע על " קשב ההרגשות הסמויות" בו כותב הרב לא לדחות את הסמוי והמעורפל אלא לתת להם ללבלב ולהתבהר באיטיות:
" אל ידחה אדם את ההרגשות הסמויות ,שמתעוררות בנפשו ,יניח אותן להתעמק,ללבלב,להןסיף ציצים ופרחים,גם פירות יעשו,ויאצרו במקום הסמוי מן העין".[42]
תפיסת הרב קוק את האותיות מוסברת בהרחבה ובסגנון קבלי מובהק בספרו ריש מילין.שם בפתיחתו של הספר כותב הרב:
"המחשבות הקודמות לכל האותיות הן משוטטות בנו פנימה תדיר. אנחנו צריכים לחשוף את האומץ האמיתי שלנו, את צורת האריאליות הנשמתית שבקרבנו, כדי לעמוד תמיד על אופים של אותם הציורים הבלתי מצויירים, אותם התוארים העומדים למעלה מכל תואר, כדי שנכיר את הדר נשמתנו. ועל פי אותם הרעיונות העליונים יסתעפו אצלנו הסעיפים של המחשבות הפוריות המתגלמות באותיות. ובהיברא בנו האותיות, יתגלו הנקודות ממקור המחשבה הקודמת להם, והטעמים יתגוונו מאותו המקור העליון ששם שרויה היא המחשבה הקודמת המחשפת את האותיות, שהאותיות עצמם בניתוחם קיימים שם בצורה אידיאלית מיוחדה'. מתוך תביעה עליונה זו הרינו באים למדרש האותיות, שיביאנו להארת הנקודות, והטעמים, ותגיהם יזהירו לנו את אורותיהם." [43]
נסביר את הקטע הסבוך והעמוק כמיטב יכולתנו:
המחשבות של האדם הן קודמות לאותיות.הן נובעות מ"מקור העליון"
הן מתגלות התגלות ראשונית כ"ציורים בלתי מצויירים" כלומר כשאיפה עמוקה ועצמית שעדין אינה נתפסת לגמרי אלא היא ראשונית- ומקבלות אט אט עם התגלמותן והתבררותן "ציור".
מתוך המחשבות יוצא כוח חיים שמחיה את האותיות.כוח החיים[44] הזה מקבל חיים מ "הציור"[45].
המבנה הוא:
א-מחשבות עצמיות בלתי מפורטות,[46]
ב-מחשבות מפורטות בבחינת "מחשבות פוריות".[47]
ג-כוח חיים.[48]
ד-כלי או אות.[49] (מבנה זה מקביל לספירות חכמה,בינה ו"ק ומלכות)
האותיות עוזרות לגלות בפועל את הנסתר ולהופכו לנגלה.
הדיבור נמצא במלכות דאצילות שהיא בבחינת "מלכות פה" והיא יוצרת בדיבורה את עולמות בי"ע.
בעולם הבריאה ניצבת נשמת האדם ובה מתבלטות אותיות היחודיות לה.
המחשבות דוחפות את האותיות לבוא לידי גילוי .האותיות מצויות בתוכה באופן אידיאלי סמוי והן שואפות לצאת ולהוולד.כך נשמת האדם הבנויה מאותיות כלומר נטיות רוחניות עצמיות, שואפת להיוולד ולהתפרט מתוך הקולקטיביות המוארת של ספירת המלכות דאצילות היא כנסת ישראל.
בסיום ספרו ריש מילין הרב קוק כותב על עצמו:
"מרשמי מחשבותי שיתקבצו לעדרים ילקחו אותיותי והיו למאמרים והמאמרים בחוברת יהיו לספרים והספרים בכל-קרת יהיו נפזרים ומלכים יתהדרו במטוה התולעת והמעינות יתגברו, ותרבה הדעת לישועתך קויתי ד'."
כלומר המחשבות הכלליות מגלות את האותיות האישיות.
המעין המילולי - ביטוש ,אחדות ההופכים,ודיבור.
האדם ניזון ממעינותיו הפנימייים ,וזוהי תנועה מן הפנים אל החוץ.במקביל האדם ניזון גם מגירויים חיצוניים המעשירים את עולמו:
"זרם גדול של הופעות מתפרץ אל תוכנו מהעולם החיצון,מסביבה שלנו והן יוצרות בנו ציורים...וזרם עוד יותר גדול הולך ופורץ תמיד מבפנים,ממעין נשמתנו,היוצר יצירות,מצייר ציורים,בונה עולמות.אלה הזרמים תמיד נפגשים הם זה בזה.."
המפגש בין שני הזרמים החיצוני והפנימי יוצר את הדיבור:
"החיכוך התדירי של כוחות איתנים אלה בתוכיותינו יוצר בקרבינו את אור היצירה המילולית".
כלומר הקיום של שני עולמות מנוגדים הפנימי והחיצוני יוצר חיכוך ודיאלוג.העולם הפנימי מלא וגדוש.גודש זה יוצר רצון להתגלות על פני העולם החיצוני ומכאן נובע הדיבור:
"אוצר המחשבה נדחק מהמון ציוריו"
לדברי הרב הדיבור נוצר במפגש שבין החיצוני לפנימי.העולם הפנימי הוא עולם המחשבה.כאשר יש גודש ומילוי בעולם הפנימי הוא מגלה בקרבו שאיפת השפעה כלפי חוץ והבעה.הרצון להתפשט כלפי חוץ לוחץ על כלי המבטא [50] והדיבור נולד.
כמדומה שרעיון זה הוא ביטוי תיאורי מפורט שירי ומורחב לרעיון בכתבי האר"י.
ע"פ האר"י כשאור מקיף מבטש את האור הפנימי נוצר כלי.
כך מוסבר בכתבי בעל הסולם:[51]
"והענין הוא, שאין לך פרצוף או איזה מדרגה שהיא, שלא יהיה לה ב' אורות, הנקראים אור מקיף ואור פנימי"
"ועתה נבאר ענין הביטוש דאו"פ ואו"מ זה בזה, המביא להזדככות המסך ולאבידת בחינה אחרונה דעביות. כי בהיות ב' האורות הללו הפוכים זה מזה וקשורים יחד שניהם במסך שבמלכות דראש א"ק, ע"כ מבטשים ומכים זה בזה."
"ומתוך שחלק האור הנשאר מבחוץ לאו"מ גדול הוא מאוד, מפאת המסך המעכב עליו מלהתלבש בא"ק, ע"כ נבחן שהוא מכה במסך המרחיק אותו, במה שהוא רוצה להתלבש בפנימיות הפרצוף."
האור המקיף שואף להאיר בתוך האור הפנימי כמורה הרוצה להאיר דעתו הרחבה בתלמידו.האור הפנימי אינו יכול להכיל את רוב השפע ולכן הוא מתנגד לאורץהמנגדות זו נותנת לו מקום אישי ו"ספייס" של מרחב אישי.האור הפנימי מתנגד לאור המקיף אך לאחר שיצר לעצמו אוטונומיה ומרחב אישי הוא מתגעגע לאור וקולט ממנו הארה במידה מועטה יותר המתאימה לו.כך עולה האור הפנימי בהדרגה וגודל.תהליך זה נקרא יצירת כלי ולכן הכאת או ביטוש המקיף בפנימי יוצרת כלי.
כך גם בקטע "המעין המילולי" של הרב קוק.הדיבור הוא ההארה המצומצמת באופן יחסי שמאיר המקיף כלומר העולם הפנימי לאור הפנימי כלומר לעולם שנובע מהרשמים החיצוניים.
נוסחת האר"י על ביטוש האור משתלבת אצל הרב קוק עם יסוד נוסף והוא איחוד ההופכים.האור המקיף מנוגד והופכי לאור הפנימי ופגישת שני היסודות המנוגדים הללו יוצרת אור שלישי שהוא "ממוצע" בין שני הקודמים.לכן הדיבור הוא הממוצע שבין שני האורות..המקיף והפנימי.
הרב קוק מקשר את כוח הדיבור לאות פ"א.אות זו מסמלת את העושר הרוחני שבהגיעו למילוי הוא שואף לפרוץ כלפי חוץ.כאשר המעיינות המגברים אז "בא הפה למעמד השתלמותו" כלומר הדיבור מתברר ומתבטא:
"מתמלא הרוח מלא אוצרו, מתכנסים התארים והמתוארים, הציורים בכל סעיפיהם, המון המאויים לפלגותיהם, הפרטיות כולה בכל עשרה, השטפיות הכוללת בהמון גאונה, האורה מבהקת, והעין סוקרת. הנשמה מלאה היא עז, רוחה כביר ומעינותיה מתגברים, אז בא הפה למעמד השתלמותו, המבטא לוקח את מקומו, והמילוליות מתחילה להיות מקשקשת בצלילותיה. הפ"א במבטאה תזכיר את הפה המדבר, המכיל את אוצר הניב, את השפה לכל עשרה ואוצרות מכמניה, שהם מתאדרים, מתגברים ומתפלגים בהמון רבה לארצות וללאומים, לעולמים ולמהדרותיהם. " [52]
נשאלת השאלה:מהו הקשר שבין שלושת הקטעים שבהן דנו לעיל (חיי האותיות אותיות רוחניות והמעין המילולי ) לבין כותרת הפרק- "חיות האלוקית העולמית"?
עתה לאחר שביארנו את הקטעים התשובה מובנת.נשמת הבריאה היא מלכות דאצילות אך היא גם כתר של עולם הבריאה כלומר נשמת הבריאה.
עולמות בי"ע יוצאים ממלכות דאצילות כלומר הם מעין דיבור היוצא מחביון העולם האלוקי כלפי חוץ.לכן בי"ע נקראים - נפרדים[53]. הם המציאות ה"חוץ אלוקית"[54]. הנשמות נמצאות בעולם הבריאה כי שם ב"נפרדים" מתאפשרת הנפרדות של קיומם כישות אוטונומית או כ - "אני" הנפרד מהאלוקות.
לכן בתיאור הבריאה טורח הרב קוק (באמצעות העורך הרב הנזיר) לדבר על האותיות והדיבור.
השפעת האדם בעולם.
בעקבות התפיסה הקבלית שיש לעולם "עצמיות" מדגיש הרב קוק את השפעת נשמת האדם על הבריאה.התפיסה הרגילה של החיים היא שהאדם מושפע ונפעל מסביבתו.תפיסת הסוד היא שאכן האדם סופג מסביבתו אך זו התנועה מן החוץ אל הפנים.חזקה ועצמית יותר היא התנועה ההפוכה מהפנים אל החוץ.כאן האדם הוא המשפיע על הבריאה.
"האדם לא לבד שהוא מושפע מהעולם אלא..הוא משפיע עליו,והשפעתו היא כבירה עצמית,כללית ורוחנית חיובית ".
ההשפעה אינה רק בתחום הנראה לעין כלומר הפיזי:
"לא רק אותה ההשפעה החלקית שאנו רואים שהאדם מכריח כוחות הטבע להשתמש לרצונו ,הקיטור,האש המים החשמל...כי כל זה הוא רק בחלק מוגבל שטחי"
"כי אם העצמיות אשר להעולם..מתייחשת אליו יחס של שעבוד ושל קבלת השפעה,ככה תאמר תורת הרזים".
תפיסה זו מתאפשרת בשל האחדות של היקום
" שלא יש נשמה בודדת, גרגרית,גדועה,בהויה כולה אלא הכל מחובר,משורג וארוג."
נשמת האדם המצויה בעולם הנשמות עולם הבריאה מעלה את כל "הניצוצות הקטנים" .הניצוצות חשים את גודלו של האדם בתור הכוח העצמי של הבריאה וזרת בזכות "הקוים היחושיים" כלומר הקשר הישותי שלהם לאדם - ראש הבריאה.
רעיון העלאת הניצוצות מלמד את האדם לתפוס את השפעתו על כל החיים.אחדות הבריה היא היא הרעיון של "עץ החיים".כל הבריאה היא מציאות אחת .האדם הוא עמם הבריאה ושורש העץ והברואים הם ענפי עץ החיים:
"עץ החיים גדול ונשגב הוא..."
הבריאה כולה היא "סדר שלם מחוטב", והאדם המשפיע עליה מקבל כוח אלוקי להעלותה .הדברים הולכים ומתעצמים עד ההבנה ש:
" הוד אלוקים מיוחס לנו",כלומר יש צד באדם המתדמה אל קונו בהשפעתו על הבריאה.
תפיסת "חיות האלוקית העולמית משפיעה כאן על תפיסת העולם שלנו.האדם משפיע על הבריאה יותר ממה שהיא משפיעה עליו וזהו חידוש מובהק של תורת הרזים.
במונחי המקובלים נאמר קטע זה מדבר על עולם הבריאה - עולם הנשמות ,העלאת הניצוצות ותפיסת המציאות כעץ החיים.הקטע מבליט את בי"ע כמציאות אחת ואת המשמעות של מיקום עולם הנשמות בראש בי"ע.
צרור החיים והדבקות.
קטע זה משמש כהמשך ופיתוח של הקטע הקודם.
הצורך בדבקות האלוקית נובע מהאחדות של המציאות.הדבקות באלוקות היא מימוש של האיגוד שבו מאוגדים החיים:
"צרור החיים[55] הכלליים אגוד הוא ביחד".
אחדות זו של המציאות או של צרור החיים :
"מאגדת את הנשמות של פרטי ישראל ביחד..את כל האדם בכללותו....כל אשר נשמת רוח חיים באפיו".
כלומר אחדות העם האנושות והיקום היא האחדות של בי"ע כולה:
" עובר גבול האחדות על כל המצוי - כל הנברא הנוצר והנעשה,ומיסוד האחדות שבצורות הכלליות הללו ..בא הצורך העליון לקרבת אלוקים ולדבקות עליונה" .
כלומר אחדות הבריאה שהיא למעשה "החיות האלוקית העולמית" כנ"ל,או בניסוח אחר ה"ממלא" יוצרת את הצורך להדבק באחד המאחדם הבורא ית"ש שהוא אור ה"סובב".כאשר האדם אכן נדבק בבורא ועולה מבחינה רוחנית :
"לא את עצמיותו לבד מעלה.. כי אם את הכל הוא מעלה,את כל הנשמה, כל החי ,כל היש."
הדבקות של האדם באלוקים היא משפיעה על העולם ומעלה אותו.
[1] הראי"ה קוק, אורות הקודש ב, עמ' שצט' ההשקפה האלוקית הכוללת).
[2] גם פרופסור בנימין איש שלום בספרו הרב קוק בין רציונליזם למיסטיקה עמ' 278 הערה 31 זיהה את "החלק התבוני" עם חב"ד.
[3] רש"ז מלאדי שער היחוד והאמונה פ"ז.
[4] נפש החיים שער ג פרק ד כל הפרק.
[5] בלשון חב"ד הוא נקרא "אור המאיר לעצמו".
[6] אוה"ק ח"ב עמ' של':
[7] הקדמת הנזיר אוה"ק ח"א עמ' 18.ובזוהר בכמה מקומות קודש הוא חכמה, וקדושה היא מלכות.
[8] אידרא רבה הוא קטע בזוהר פרשת נשא.באידרא מתואר המפגש או המושב הגדול של תלמידי רשב"י ובו הוא מגלה סודות נשגבים.קטע זה הוא תמצית של מבנה העולמות העליונים ובעיקר הוא מגלה את סודות האריך אנפין.האידרות שמשו לאר"י כבסיס לתורת הפרצופים.
[9] זוהר מתוק מדבש לפרשת נשא עמ' קנג'.
[10] זוהר מתוק מדבש לפרשת האזינו עמ' שצח- תקלח.
[11] זוהר מתוק מדבש לפרשת נשא עמ' קנג'.
[12] עד כאן מהאידרא זוטא.
[13] מהאידרא רבה.פרשת נשא שם.
[14] מתוק מדבש נשא עמ' קפב.
[15] באידרא רבה: " רוחא דחיי מחד נוקבן חיין ומחד חיין דחיין".וברב קוק : " רוח חיי החיים מחיה חיים".(החיות העולמית קטע כ).
[16] אוה"ק ח"ב עמ' שכט.
[17] מלכות דאצילות מחיה את בי"ע
[18] מחיה את העולמות מאורו של הכתר או פרצוף אריך אנפין שיש בו נועם ועונג.
[19] אכן באורות הקודש ח"א מציין הרב ש"ההשכלה הנסתרת היא מיוחדת בכל אדם בצורה מיוחדת לו.היא מאוגדת עם העצמיות שאינה נכפלת,בשום אופן".. אוה"ק ח"א עמ' צט'- אמונת הנסתר והעצמיות.
[20] שם הערה 16
[21] פתח טז'.
[22] פ"א מ"ו.
[23] אוה"ק ח"ב עמ' תרב'.
[24] בקל"ח פתחי חכמה פתחים כד- ל.
[25] מובאות בסוף אוה"ק ח"ד.
[26] פתח כו'.
[27] כמבואר שם בביאור לפתח כו': "כי הגילוי הנשאר אחר הצמצום נקרא הכל כמו מלכות א"ס ב"ה. "
[28] בקל"ח מלכות הוא גופו של א"ק והיא "כלי" והיא "רשימו",והקו הוא ה"סובב" של המציאות כולה והוא נשמת א"ק.
[29] קל"ח פתחי חכמה פתח טז'.
[30] הרמח"ל מסביר שברשימו נשרשה הנהגת הטוב והרע ובקו הנהגת היחוד.במונחי הרב קוק הקו הוא "השלמות" והרשימו הוא "ההשתלמות".
[31] אוה"ק ח"ב עמ' שלג' ההתאמה לשפע אין סוף.
[32] ההדרכה המעשית מצויה במקומות רבים והיא דורשת מאמר בפני עצמו.עיין אוה"ק ח"א עמ' קכט' "קשב ההרגשות הסמויות". שם מתוארת ההמולה העליונה בדימוי השירי :" קולות הדממה של המית הנשמות ".שם סדרת קטעים העוסקת ביחודים נקראית"קשב היחודים".
[33] אוה"ק ח"ב עמ' שלד' ההקשבה העליונה.
[34] אוה"ק ח"ב עמ' שלה'. חיי האותיות.
[35] הויזואליות הפיזית של האות
[36] אוה"ק ח"ב עמ' שלה.חיי האותיות.
[37] אוה"ק ח"ב עמ' תרב'.
[38] אוה"ק ח"ב עמ' תרב'.
[39] קל"ח פ"ח פתח יח'.עי"ש בענין השמות והאותיות גם פתחים יט-כג'.
[40] קונטרס התחלת החכמה עמ' יא' אות צד' בתוך "שערי רמח"ל".
[41] אוה"ק ח"ב עמ' שלו.אותיות רוחניות.
[42] אוה"ק ח"א קכט'.
[43] ספר זה דורש פירוש בפני עצמו ועוד חזון למועד בס"ד.
[44] רגשות או "מידות" הנולדות מ"השכל".
[45] כוח ה"מדמה" המצייר את המידות או הרגשות באמצעות דימויים.
[46] חכמה
[47] בינה
[48] מידות,רגשות, ז"א.
[49] מלכות האותיות הן בעיקר במלכות והן בבחינת "גוף" או "כלי".
[50] "החזון הפנימי הולך ופורץ עד שבא ניב שפה".(שם- המעין המילולי)
[51] פתיחה לחכמת הקבלה אותיות ל- לד.אנו מניחים שדברי בעל הסולם בביאור מושג זה ,רק מחדדים ומגדירים מושג מכתבי האר"י ואינם חידוש כשלעצמם.
[52] ריש מילין האות פ"א.
[53]
[54] עולם הבריאה נקרא "בר" שפרושו בארמית "חוץ" כלומר "מלבר".
[55] מעניין השימוש בביטוי "צרור החיים" המשמש בדרך כלל לציון חיי העולם הבא.כאן הוא משמש לציון האחדות של עולם הנפרדים כלומר בי"ע.
הרב המזמר עודד דוד
www.haravoded.com
